הנערה שעזרה לרעם

הנערה שעזרה לרעם
מעשיה אינדיאנית מצפון אמריקה
(מקור: אבות בנות, בנות אבות. ג'וזפין אווטס-סקר, 2001 מודן הוצאה לאור)
(עיבד וסיפר: הרנן פאבלוקס)

 

 

לפני שנים רבות, מעבר לים הגדול, בארצות האינדיאנים היה שבט קטן שחי בכפר קטן. בין בני השבט חייתה נערה ושמה לב אמיץ. בשבט היה נהוג, במשך כל הדורות שהגברים ציידים ולוחמים והנשים מלקטות, מבשלות, תופרות ומגדלות את הילדים. מאז היותה קטנה לב אמיץ רצתה להיות ציידת כמו האחים ובני הדודים שלה. כשהם היו יוצאים עם הגברים לצוד, היא הייתה עוקבת אחריהם. הם היו מנסים להחזירה לכפר, אך היא שוב הייתה חומקת אחריהם. היא נהגה לצפות בהם צדים והייתה מחקה את תנועותיהם. היא הייתה מחקה אותם בדיוק כזה שהיא הפכה לקשתית מאוד טובה. בחודשי החום היא הייתה מתחרה בבנים בתחרויות קליעה למטרה בחץ וקשת, ולעיתים הייתה מנצחת.בכל שנה לב אמיץ חכתה בכיליון עיניים לתחילת עונת הצייד, בחורף. בכל פעם מחדש כשהיא ביקשה להצטרף לציידים, היו לועגים לה ואומרים לה כי אין זו דרכן של נשים לצוד. ביום סתווי אחד פנו האחים שלה אליה והציעו לה להצטרף איתם למסע בן כמה ימים בגבעות הרחוקות יותר. לב אמיץ שמחה מאוד, אספה את הקשת והחצים שלה, ויצא מאושרת לדרך. מה רבה הייתה אכזבתה כאשר הגיעו למקום, וכשהקימו שם מחנה היא הבינה שהגברים מצפים שתבשל עבורם ותשמור על המחנה עד לשובם מהצייד. הגברים הלכו לצוד. לב אמיץ הציתה מדורה והחלה להכין את הארוחה, כאשר לפתע היא שמע קול רעם מוזר מהדהד. קול הרעם נשמע לה מוזר כי הוא לא בא מהשמיים אלא מהאדמה סביב. לב אמיץ לקחה את הקשת והחצים ויצאה בעקבות קול הרעם, לגלות את מקורו. הקול הוביל אותה לנחל בקרבת המחנה. כשהתקרבה אל שפת הנחל ראתה אדם זקן מאוד נאבק בנחש מים ענק. בכל תנועה של האיש הזקן הדהד קול של רעם חזק, כמו בסערות החזקות בלילות החורף. הנחש ניסה להקיף את האיש הזקן ולמחוץ אותו. הזקן והנחש הבחינו בלב אמיץ ושניהם פנו אליה בבקשת עזרה: "תירי בנחש", קרה הזקן, "כווני לצווארו, אחרת מותי מובטח". והנחש צווח:"הרגי את הזקן, אחרת הוא יהרוג אותך עם הרעם שלו. הצילי אותי ואת עצמך!"
לב אמיץ תהתה לרגע למי עליה לעזור: "אם אשמיד את הרעם, אנו עלולים להפסיד את הגשם שהוא מביא איתו ואשר משקה את השדות שלנו, אבל אם אהרוג את הנחש, הרעם עלול לפגוע בי." היא החליטה להקריב את עצמה למען השבט וכיוונה אל צווארו של הנחש. החץ נורה והוא פילח את הנחש בצווארו והוא נעלם באלפי חלקיקים זוהרים כמספר הכוכבים בשמיים. הרעם הזקן התקרב אל הנערה, הוא חייך אליה ואמר:"ידידותי מובטחת לך לנצח. בתמורה לעזרתך אלמד אותך שיר קסום שתוכלי להשתמש בו כדי להגן על בני עמך בעתות סכנה." זמן קצר מאוחר יותר חזרו הגברים למחנה שמחים אחרי מסע צייד מוצלח. למחרת המחנה פורק וכולם יצאו חזרה אל עבר השבט. כמה ימים מאוחר יותר יצאו הגברים שוב למסע ציד. הפעם התכוונו לעלות להרים המושלגים וסרבו לקחת את לב אמיץ. היא עצמה ויתרה מהר על רצונה לצאת למסע, כי הייתה לה תחושת בטן שעליה להשאר בשבט עם הילדים, הנשים והזקנים. בצהרי היום, כאשר הגברים כבר היו רחוקים מהכפר, הגיע בדהירה רוכב משבט אחר ובפיו בשורות רעות. הוא סיפר ששבט הצ'רוקי החזק והגדול הכריז מלחמה נגד השבטים האחרים, ולוחמיו בדרך לתקוף את הכפר של לב אמיץ. לב אמיץ יצאה אל ארבע קצות הכפר ובכל פינה נעצרה ושרה את השיר שלימד אותה אל הרעם, היא סובבה את הכפר כך שוב ושוב ארבע פעמים. באופק כבר נראה ענן אבק מתרומם מדהירת רוכבי הצ'רוקי שקרבו אל הכפר. פתאום כשסיימה את הסיבוב הרביעי התרוממה קשת צבעונית מהאדמה והתנשאה מעל לכפר ועליה עמדה לב אמיץ. התוקפים הגיעו לפאתי הכפר, לב אמיץ הרימה את הקשת שלה והחלה לירות חצים זוהרים אל עבר הקרקע לרגלי סוסי הצ'רוקי. כל חץ שפגע באדמה הרעיד אותה בקול רעם חזק, שהבהיל את הלוחמים ואת סוסיהם. הצ'רוקי ברחו חזרה לכפרם והמלחמה תמה. מאותו יום לב אמיץ וכל הנשים בשבטה יכלו לבחור האם להיות מלקטות או ציידות, ומאז הנשים ידעו שיש להן זכות לבחירה חופשית.