צחוקו של הבעל שם טוב

צחוקו של הבעל שם טוב
(עיבדה וסיפרה: מי טל שחר נאור)

פעם אחת החליטו תלמידיו של רבי ישראל בן אליעזר הידוע בכינויו הבעש"ט, להכין לו שבת מיוחדת
במינה. הם התכוננו במשך ימים רבים כדי לוודא שהכל יהיה כמו שצריך, כדי שרוח השבת תרד כמו שלא
ירדה מעולם . הם ניקו את בית המדרש וקנו יין קידוש איכותי ובישלו מטעמים והתפללו בכוונה גדולה.
סוף סוף, כמה דקות לפני שקיעת השמש בליל שבת, ישבו כולם סביב שולחן ארוך כשהבעש"ט במקום של
כבוד בראש השולחן ותלמידיו הנרגשים סביבו. התלמיד שניתן לו הכבוד המיוחד של הדלקת נרות השבת
קם והחל להדליק את הנרות ולומר את הברכה.
"חה! חה חה!" לפתע, הבעש"ט צחק צחוק רם.
התלמיד שהדליק את הנרות הביט סביבו כדי לראות מה לא בסדר – אם היה משהו לא בסדר עם בגדיו,
אולי, עם הפאות שלו, אולי- אבל הכל היה כמו שצריך.
לאחר הקידוש התיישבו הרבי ותלמידיו לפתוח בסעודת השבת. על השולחן הונחו דג מבושל וקדירת בשר
מהבילה ועוף צלוי בפירות יבשים. אך הם פתחו את הסעודה בסיר מרק שהם עמלו עליו כל כך הרבה זמן
ונתנו לבעל שם טוב את קערת המרק הראשונה.
הוא טעם מן המרק.
"היי, אה, אה, אה!" הוא צחק וצחק.
התלמידים נחרדו. הם מיהרו לטעום את המרק, אבל לא היה בו שום דבר שטעמו… מצחיק.
מאוחר יותר בתום הארוחה, ישבו הרבי והתלמידים עד שעה מאוחרת ושרו שירי שבת.
אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה: בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר: יאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי…
בזמן שהם שרו הבעש"ט החל לצחוק ולצחוק ולשיר ולרקוד, כאילו לא יכול היה להכיל את עצמו.
היה זה מנהג התלמידים כי במוצאי שבת, לאחר שרוח השבת יצאה, הם היו בוחרים ביניהם שאלה אחת,
ומציגים אותה לבעל שם טוב. בשבת הזו לא היה ויכוח איזו שאלה הם ישאלו "כבוד הרב, למה צחקת
במהלך השבת – שלוש פעמים?".
בתשובה אמר הבעל שם טוב "בואו איתי".
כל התלמידים עלו והצטופפו בכרכרה של הבעל שם טוב. הוא משך את הווילונות על החלונות והם התחילו
לנסוע במהירות.
כמה שעות לאחר מכן, כשפתח את הווילונות, הם היו בכפר רחוק. אף אחד מהם לא היה שם מעולם.
הבעל שם טוב הלך למנהיגי הכפר. "קיראו כולם לכיכר הכפר. עכשיו".
כשבעל שם טוב עמד ומשקיף על קהל הפרצופים ההוא, אמר: "עדיין חסרה משפחה אחת".
אנשי הכפר הביטו סביבם וכעבור כמה דקות כעבור הבינו, "זה בוודאי כורך הספרים ואשתו. הם גרים
בקצה הכפר; הם ודאי לא שמעו את הקריאה".
כשכורך הספרים ואשתו נכנסו לכיכר הכפר, וכורך הספרים ראה מי זה שקר א לו, הוא ספק את כפותיו "אה,
אדוני הקדוש. אני יודע שחטאתי חטא גדול. אני רק מבקש סליחה".
"אדוני כורך הספרים, ספר לתלמידי ולאנשים האלה שהתאספו כאן איך ביליתם את השבת שלכם".
מפוחד, הזקן הציץ בתלמידיו הרבים של הבעש"ט והחל לדבר. "אני דור שלישי לכורכי ספרים. בילדותי
יכולנו להרוויח מספיק כדי שיהיה לנו מה שהיינו צריכים במהלך השבוע, ומשהו מיוחד לברך את השבת.
אבל ככל שהתבגרתי, היה לנו פחות ופחות.
ובשבת הזו – לראשונה – לא היו לנו נרות שבת – ורק מעט קרומי לחם לארוחת שבת.
אשתי הייתה נחושה בדעתנו שנשמור את השבת כמיטב יכולתנו. וכך, ממש לפני השקיעה, עברה
בתנועות של הדלקת נרות על נרות שלא היו שם.
הבטתי בה ולפתע ראיתי… הבזק של אור מרצד. והבנתי לראשונה שהאור שחשבתי שהגיע רק מהנרות
מגיע גם ממנה. צעקתי, 'אני אוהב אותך' – באמצע הברכה הקדושה!
ואז השתלטתי על עצמי, כבוד הרב, וחזרתי לקיים את השבת בכבוד הראוי.
אבל אחר כך התחלנו את הארוחה הצנועה. רק חיממנו מים ומזגנו לקערת המרק. אבל טעמתי. הרגשתי
בטעם מופלא של מרק עשיר… ניזונתי.
באותו הרגע הבנתי שההזנה – שכל השנים חשבתי שהגיעה רק מהמרק – הגיעה גם ממנה, מהיותנו יחד
כל כך הרבה שבתות.
ולפני שהבנתי מה אני עושה קפצתי ונישקתי אותה!
המום מעצמי, התיישבתי חזרה. נשארתי בכסא שלי כמו שצריך עד מאוחר יותר, כששרנו את שירי השבת.
אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה: בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר: יאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי…
אין לנו ילדים, כבוד הרב, רק אשתי ואני, חלשים משבוע ללא אוכל מזין.
אבל ככשרנו יחד את המילים האלה נדמה היה כאילו משפחה שלמה יושבת סביב שולחננו הצנוע.
הבנתי איזה כוח גדול היא בחיי.
שמח הוא הלב שנשען עליה, כי לב כזה לא יכול לחסר כלום….
ואז, לפני שידעתי מה אני עושה, קפצתי. תפסתי אותה בזרועות. התחלנו לשיר ולרקוד יחד.
יאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי; יאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי, דאי…
אדון קדוש, אני יודע שטמאתי את השבת. בבקשה, תגיד לי: מה עלי לעשות כדי שיסלח לי?"
ענה לו הבעל שם טוב: "אישי הצדיק, אין לאל הטוב על מה לסלוח. שום דבר חטא לא נעשה. מי ייתן ויברך
אותך ואת אשתך בילדים רבים ובפרנסה טובה".
ואז פנה לתלמידיו ואמר: "כשהאיש הזה והאישה הזו בילו את השבת שלהם באהבה כה עמוקה וקדושה,
וכשהוא דיבר את אהבתו לאישה ההיא, המלאכים שבשמיים שמעו – וחייכו, ומראה חיוכם הגיע עד אלי.
וכשקם ונשק לאישה ההיא, המלאכים שבשמיים ראו אותם, וצחקו, וקול צחוקם הגיע עד אלי. וכששניהם
אחזו ידיים ושרו ורקדו את שמחתם, המלאכים עצמם התחילו לשיר ולרקוד. והריקוד שלהם הגיע עד אלי.
בשבת של שמחה ואהב ה כה מושלמת, מי לא היה צוחק?".