ציפור דרור

ציפור דרור
(תרגם, עיבד וסיפר: תומר רוכל)

כשפתחתי את שער הכניסה למתחם בית האבות נגלה לפני גן מטופח להפליא. מדשאות ירוקות, ערוגות פרחים מטופחות, שיחים גזומים ועצים נותני צל. לאורך השביל המתפתל לעבר הית האבות היו פזורים ספסלים מעץ. על אחד הספסלים ישבו אב זקן ובנו שבא לבקר. כך ישבו, מבלי לדבר. הבן קרא בעיתון. לפתע דילגה ציפור אל השיח הקרוב. האב קלט אותה במבטו ושאל: "מה זה?" הבן הסיר לרגע עיניו מהעיתון וענה: "זו ציפור דרור" – וחזר לעיין בעיתון. הציפור דילגה אל השביל שלפניהם, ליקטה פירורים והאב עוקב אחריה במבטו. "מה זה?" שאל שוב. "כבר אמרתי לך אבא, זו ציפור דרור!" ענה הבן בחוסר סבלנות. הציפור דילגה אל ענף עץ סמוך. האב, עקב אחריה וכאילו ראה אותה בפעם הראשונה – "מה זה?" שאל. "ציפור דרור, אבא, צי-פור-ר-ר – ד-רור-ר-ר!!!" ענה הבן בחוסר סבלנות גובר והולך. הם החליפו ביניהם מבטים, ללא מילים, וכעבור רגע שוב: "מה זה?" הבן התפרץ: "למה אתה עושה את זה? כבר אמרתי לך כל כך הרבה פעמים. זו ציפור דרור!!! אתה לא מבין את זה?!!!" האב, בלי לומר מילה קם באיטיות והחל ללכת. "לאן אתה הולך?" קרא הבן. בתנועת יד קלה, הרגיע את בנו ופסע באיטיות אל בית האבות הסמוך בעוד הבן נשאר מהורהר על הספסל. כעבור כמה דקות חזר האב והתיישב חזרה על הספסל ליד בנו. בידו היתה מחברת ישנה. הוא פתח אותה ועלעל עד שמצא את הדף המבוקש. הניח את המחברת בידו של בנו – מסמן לו "תקרא", והוסיף "בקול רם!", והבן התחיל לקרוא: "היום ישבתי עם הבן הצעיר שלי, שרק מלאו לו שלוש לפני כמה ימים, בפארק כאשר ציפור דרור נעמדה מולנו. הבן שלי שאל אותי 21 פעמים – מה זה? ועניתי בכל 21 הפעמים שזו ציפור דרור. חיבקתי אותו בכל פעם ופעם ששאל את אותה השאלה, מבלי להתרגז, תוך תחושת חיבה וחום לילד הקטן והתמים שלי". הבן סגר את המחברת, חיבק את האב ונשק לו באהבה וכך הם ישבו מחובקים על הספסל עוד שעה ארוכה.